פסק-דין בתיק ע"פ 5424/12

השופט ס' ג'ובראן:

1.             לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' אליקים) בת"פ 26937-01-10 מיום 10.6.2012.

רקע עובדתי ודיוני

2.             המערער הורשע ביום 10.11.2010, לאחר הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה (סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין); וניסיון לשיבוש מהלכי משפט (סעיפים 244 ו-25 לחוק העונשין).

3.             על פי כתב האישום המתוקן, התגוררה המנוחה (ילידת שנת 1960) בחיפה, במועד הרלוונטי יחד עם ילדיה. בתאריך 23.12.2009, חגגה המנוחה בדירתם, יחד עם בני משפחתה, את יום הולדתם של שניים מילדיה - ת. ו-ק. סמוך לשעה 21:00, הגיע המערער יחד עם שניים נוספים לדירה, כדי להשתתף בחגיגת יום ההולדת. בשעה 24:30, ביקשה המנוחה מהמערער ושני חבריו לעזוב את הדירה. בדרכם לרכבם שחנה בחצר הבית, התפתח ויכוח קולני בין המערער לבין שכנתה של המנוחה שגרה בדירה מעל, זאת, נוכח בקשת האחרונה מהמערער ושני חבריו להפסיק להרעיש. כשהמנוחה ובנה ק. שמעו את המערער מקלל את השכנה, הם יצאו למרפסת וביקשו מהמערער ומשני חבריו לעזוב את המקום. השלושה עזבו את המקום, אולם לאחר זמן קצר חזרו לחצר הבית. המערער יצא מרכבו, אוחז בסכין שנטל קודם לכן מדירת המנוחה, והמשיך לצעוק ולקלל. בשלב זה, ירד ק. אל החצר, ואחריו המנוחה. המערער רץ לעבר ק. ודקר אותו דקירה אחת בגבו. ק. ניסה להגן על עצמו, וכתוצאה מכך נגרמו לו שני חתכים ביד ימין. מיד לאחר מכן, פנה המערער לרכב שחנה בסמוך. המנוחה, שראתה כי בנה נדקר, התקרבה לרכב וצעקה על המערער, אשר בתגובה, דקר אותה דקירה אחת בגבול בית החזה-כתף ימנית. הדקירה גרמה לפצע דקירה של כ-15 ס"מ, קרע בעורק בית השחי, אובדן דם מסיבי, ולפטירתה של המנוחה. מיד לאחר המתואר לעיל, נמלט המערער ברכב יחד עם שני חבריו. סמוך לצומת יגור, לאחר שעצרה המשטרה את הרכב, השליך המערער את הסכין דרך החלון, ולאחר מכן בעט בו אל מתחת לניידת.

4.             נציין כי בתחילה כפר המערער באשמה.לאחר מכן, במהלך שמיעת הראיות, הודה במיוחס לו ללא כל הסדר טיעון. אז, הופנה לשירות מבחן וחזר בו מהודאתו. לאחר מכן נמשך המשפט, ולאחר שני דיוני הוכחות הגיעו הצדדים להסדר טיעון, על פיו עובדות כתב האישום נותרו כשהיו, והעבירה בנוגע לתקיפתו של ק. הומרה מעבירת חבלה בכוונה מחמירה לעבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

5.             בגזר הדין, פורטו תחילה הדברים שנכתבו בתסקיר שירות המבחן אודות המערער. שירות המבחן התרשם, כי המערער אינו מגלה מודעות והבנה לנזק שגרם, מתקשה לקבל אחריות מלאה לביצוע העבירות, ולפיכך נמנע מהמלצה טיפולית. כשיקולים לחומרה, ציין בית המשפט את חומרת העבירות והנזק הרב שנגרם למשפחתה של המנוחה, ולילדיה שנאלצו לראות את אמם גוססת למוות מול עיניהם. כמו כן, את העדר ההמלצה הטיפולית של שירות המבחן.

6.             כשיקולים לקולה, ציין בית המשפט כי המערער נעדר עבר פלילי, את גילו הצעיר ואת העובדה שהביע צער וחרטה. כמו כן, ציין כי המערער לא תכנן את ביצוע העבירות זמן רב מראש. עם זאת, ציין בית המשפט כי מרגע שהמערער ושני חבריו חזרו לחצר הבית, מעשיו היו מחושבים. בהקשר זה צוין השימוש בסכין, בריחתו מזירת הפשע לאחר פציעתו של ק. ומות המנוחה, והניסיון להעלים את הסכין. עוד ציין בית המשפט, כי יש לדחות את טענת המערער, לפיה יש לשקול לקולה את העובדה שהיה נתון תחת השפעת אלכוהול. בהקשר זה, ציין כי בבדיקה שנערכה נמצא אלכוהול בדמו של המערער, וכי עובדה זו לא יכולה לעמוד לזכותו, ובהקשר זה מפנה למספר פסקי דין של בית משפט זה העוסקים בסוגיה זו.

7.             נוכח האמור, גזר בית המשפט על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי כולל לילדי המנוחה בסך 80,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

8.             המערער טוען כי רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. במסגרת זאת, מציין מספר נסיבות לקולה שלדידו לא קיבלו ביטוי מספק בגזר הדין: גילו הצעיר, העדר עבר פלילי ונסיבותיו האישיות הקשות. בנוסף, טוען הוא כי העבירות בוצעו באופן ספונטני ולא לאחר תכנון, ועל מנת לבסס טענה זו טוען הוא כי היה תחת השפעת אלכוהול, ולא הגיע למסיבה עם סכין. כן טוען המערער, כי פסקי הדין עליהם נסמך בית המשפט המחוזי עסקו בעבירות שנעברו בנסיבות חמורות ממקרהו שלו, ולפיכך מתחם הענישה חמור מהמקובל. לבסוף, טוען המערער, כי אף שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל בעניינו, העקרונות שנקבעו בו מלמדים גם הם כי העונש שנגזר עליו חמור מדי.

9.             מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, מציינת היא כי למנוחה 11 ילדים שהפכו ליתומים; העובדה שהיה תחת השפעת אלכוהול היא בגדר נסיבה לחומרה ולא לקולה; אין להעניק משקל רב להודאתו, נוכח העובדה שהמערער הודה בעבירות לאחר קיום מרבית דיוני ההוכחות (ולכן כמעט ולא חסך זמן שיפוטי); וכי המערער לא הביע חרטה.

10.          טרם הדיון בערעור, הוגש בפנינו תסקיר שירות מבחן משלים. בתסקיר נכתב כי המערער מרצה את עונשו באגף מתקדמים בבית הסוהר שיטה, ועובד במפעל ייצור לשביעות רצון האחראים עליו. עוד נכתב בתסקיר כי המערער משולב בפרויקט לטיפול בהתמכרויות, וכי לא נרשמו לחובתו עבירות משמעת.

דיון והכרעה

11.          לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

12.          כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)).

13.          מקובלת עלינו טענת המערער כי אף שתיקון 113 לחוק העונשין אינו חל בענייננו, ראוי לבחון בעת זו גזרי דין "ברוחו". במסגרת זאת, מן הראוי לציין כי שיקולי ההלימה והשיקום היו שיקולים מרכזיים בענישה אף טרם כניסתו לתוקף של התיקון (ראו: ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל (18.4.2012); ע"פ 5263/10 פלוני נ' מדינת ישראל (31.7.2012); ע"פ 4526/12 בורודיאנסקי נ' מדינת ישראל (25.7.2013)). עם זאת, מצאנו כי גם בחינה ברוח התיקון מעלה כי לא נפל פגם באיזון שביצע בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים.

14.          לגופן של טענות. ראשית, אין בידינו לקבל את טענות המערער כי גילו הצעיר, העדר עבר פלילי ונסיבותיו האישיות הקשות לא נשקלו די כנסיבות לקולא. שלושת נסיבות אלה נדונו באופן מפורש כנסיבות לקולה. לגישתנו, יש לתת משקל משמעותי לגילו הצעיר בעת ביצוע העבירות נוכח היותו "בגיר צעיר", והשיקום החיובי שהוא עובר בבית הסוהר (השוו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2013)). אולם, נראה כי נסיבה זו נשקלה באופן מספק בבית המשפט המחוזי (פסקה 18 לגזר הדין).

15.          שנית, יש לדחות את טענות המערער כי עבירותיו לא לווו בתכנון מקדים, ולפיכך, לא היה מקום לשקול זאת לחומרתו בגזירת העונש. לעניין הסכין, אמנם, המערער לקח את הסכין מדירת המנוחה שלא במטרה להשתמש בו למטרות פסולות כמצוין בגזר הדין. אולם, כפי שמציין בית המשפט המחוזי, המערער לא דקר את ק. והמנוחה ישר לאחר שגנב את הסכין. יוזכר כי טרם אירוע הדקירה, המערער ושני חבריו נסעו מזירת הפשע, וחזרו אליה רק לאחר זמן קצר, ורק אז נעברו העבירות. בהשתלשלות אירועים זו, לא ניתן לקבל את הטענה כי המערער דקר את ק. והמנוחה "בלהט הרגע" וללא תכנון מוקדם. במקרה דנא, לעבירות קדמו מחשבה ותכנון. גם מעשיו של המערער לאחר האירוע, ובכלל זה - בריחתו מהזירה וניסיונו להעלים את הסכין - מחזקים מסקנה זו (השוו: ע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010); ע"פ 2605/12 אלמחתסב נ' מדינת ישראל (5.3.2013)).